מ "י נ' מאיה לוי

גזר דין

הנאשמת הורשעה, לפי הודאתה, בגרימה ברשלנות של מות המנוח, מר אברהם גורן ז"ל, ביום 22.10.08.

הצדדים הסכימו לטעון במשותף למספר רכיבי ענישה: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצה בעבודות-שירות; 10 שנות פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה; 20,000 ₪ פיצוי למשפחת המנוח, שישולמו בתשלומים; וכן מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס, שאותם יקצוב בית המשפט.

את השקפתי בדבר שיקולי הענישה בכלל, ובהקשר של גרימת מוות ברשלנות בפרט, פרשתי בהרחבה במסגרת גזר הדין בעניין פ (שלום ת"א) 3442/09 מ"י נ' נתן גדמו מיום 2.12.10; ולא אחזור כאן על הדברים. אזכיר רק את תמצית גישתי, כפי שבוטאה בפסקה 100 של גזר הדין:

"כל ענישה היא מעשה-אלימות כלפי הנענש. יש לנקוט בה באופן מידתי, לצורך הגשמת תכליותיה וצידוקיה של הענישה בלבד. יש להתמקד בהתנהגותו יוצרת-הסיכון ובאשמו של העושה, ולא בתוצאה המקרית של המעשה. יש להגן על הציבור, באסרטיביות ובאפקטיביות, מפני עבריינות; אך אין לתת פורקן לרגש המכוער של הרצון לנקום, שדבר אין לו עם אהבת האדם והוקרת ערך חייו. אין לשגות באשליה של יצירת הרתעה, בנסיבות שבהן אין לתוחלתה כל ביסוס אמפירי או הגיוני. אולם במקום שבו יש תוחלת בהרתעה – יש להרתיע; ובמקום שאין בה תוחלת – יש להגן על הציבור על ידי מניעת הסיכון והרחקת העבריין מנגישות לזירת הסיכון".

בענייננו, מדובר בנהגת צעירה, כבת 19 במועד התאונה. זה לא מכבר עברה את סף הקטינות. בעניינם של קטינים וצעירים בולטת במיוחד המגמה להעדיף את השיקול השיקומי על השיקול הגמולני; ולהקל בעונש מתוך מגמה המעדיפה צפיית פני העתיד על התמקדות במה שאירע בעבר [ע"פ 49/09 מ"י נ' פלוני, מיום 8.3.09].

התכלית העיקרית של הענישה בענייננו, בעיניי, היא להמחיש לנאשמת את חומרת המעשה שעשתה. אין מדובר בעונש ההולם את חומרת האסון הנורא שגרמה. הנאשמת לא גרמה לאסון במזיד, חלילה. היא חטאה ברשלנות. העונש צריך להלום בעיקר את מידת הרשלנות, קרי: את חומרת האשם שביסוד המעשה; ולאו-דווקא את חומרת התוצאה, שאינה בשליטת העושה. נדרש עונש אשר ידרבן את הנאשמת לשוב ולעשות עם עצמה חשבון-נפש, כדי לגרום לכך, ככל שעונש יכול לגרום לכך, שלעולם לא תיטול עוד סיכונים מיותרים בנהיגה – דבר אשר, כפי שחוותה על בשרה, עלול לגרום לקיפוח חיי אדם.

אני תקווה כי די בעונש שיוטל כדי לגרום לכך שהנאשמת לעולם לא תיכנס לצומת בלא לוודא בשבע עיניים שהוא פנוי; לעולם לא "תתעסק" עם הטלפון הסלולארי שלה תוך כדי נהיגה; לעולם לא תרשה לעצמה לנהוג תוך עייפות כשהיא בסיכון להירדם; וכל כיוצא באלו סיכונים שאדם עלול לדוש בעקביו, אולם התממשותם עלולה לקפח חיי אדם, כפי שאירע, למרבה הזוועה, בענייננו.

האסון שנגרם בשל נהיגתה הרשלנית של הנאשמת היה נורא. קופחו חייו של אדם יקר, אשר – כפי ששמעתי מאלמנתו, כשדמעות חונקות את גרוני – היה מקור של אהבה וחסד לכל מכריו. אין מחיר לאבדן שקרוביו חווים מאז, יום-יום.

חרף זאת, אין טעם בתגובה עונשית המתמקדת באסון, בלי שיש יסוד להנחה כי תצמח מכך איזושהי תועלת. על כך למדנו מהתנהלותו של דוד המלך לאחר שהאל נגף את בנו הבכור מבת-שבע; כעונש על החטא שממנו בא תינוק אומלל זה לעולם [שמואל ב, יב, טו-כג]. דוד צם, שכב על הארץ וביקש רחמים על הילד. כל ניסיונותיהם של זקני ביתו להקימו ולהאכילו נדחו.

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה: וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שמלתו שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל: וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם: וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד: וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי".

כלומר, משהבין דוד כי אין מה לעשות, והנורא מכל כבר קרה, ללא יכולת להשיב את הנעשה – חדל מלהוסיף ייסורים שניתן למנעם על הייסורים שלא ניתן למנעם.

ברוח הדברים האלה, אני סבור כי יפה עשו באי כוח הצדדים בהסכמתם על העונשים האמורים. יש בהם כדי להעביר לנאשמת את המסר בדבר חומרת התנהגותה, מבלי להתאכזר אליה בגלל התוצאה הנוראה שנגרמה עקב התנהגותה.

לפי מה ששמעתי על אישיותו רבת החסד של המנוח – אני סמוך ובטוח שגם הוא לא היה חפץ בענישה בעלת חומרה יתירה. הוא לא היה מבקש נקם.

העונשים שהוסכם בין הצדדים לטעון להם גם משקפים את רמת הענישה בהקשרים של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים; בשים לב לגילה הצעיר של הנאשמת, ולתרומת רשלנותו – החמורה לטעמי – של הנהג הנוסף, אשר נכנס לצומת שבו רמזור מקולקל, כאשר הצומת אינו פנוי, בלא זהירות ראויה, וגרם יחד עם הנאשמת להתנגשות אשר ממנה השתלשלה הפגיעה הקטלנית במנוח.

אני סבור כי יש מקום, מלבד ההסכמות שהושגו, לגזור על הנאשמת מאסר על תנאי, אשר ישקף את מדיניות הענישה בעבירות דומות בהקשרים רגילים. אם חלילה תישנה העבירה, יודחו שיקולי השיקום המקילים ממעמד הבכורה שלהם בענייננו, ויפנו את מקומם לשיקולים אחרים, מחמירים, של הרתעה ומניעה. באותה רוח יש מקום לגזור את הפסילה על תנאי.

איני מוצא מקום לקנס כספי כבד. הנאשמת היא חיילת משוחררת. הפיצוי למשפחת המנוח אינו מבוטל. איני מוצא תועלת חברתית בהטלת קנס כספי כבד על הנאשמת, מלבד שאר העונשים.

אני רואה לנכון לקבל את בקשת הנאשמת לפרישה של הפיצוי. אדרבא: מלבד ההתחשבות ביכולת הפירעון שלה – יש בכך משום ערובה להתמדת השפעתה של הענישה על פני תקופה ארוכה יותר. הדבר משרת את האינטרס הציבורי באפקטיביות של הענישה השיקומית.

לאור המקובץ, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:

א.6 חודשי מאסר בפועל, שירוצה בעבודות-שירות. הנאשמת תתייצב ביום 22.3.11, שעה 8:00, במשרדי הממונה על עבודות-שירות ברמלה; כמותווה בחוות הדעת מטעם הממונה מיום 24.2.11.